(בידיים) על שואה, תקומה וקיימות, 7.4.13

המסע לפולין בכלל, והערב שבילינו בתל ההריסות בד'זלנה 34 בפרט, שינה כליל את יחסי לזכרון לאומי. זיכרון השואה לשם זיכרון הוא נבוב וריק מתוכן. המתים לא זקוקים לכך שנזכור אותם. הם לא זקוקים לכלום, הם מתים (עם כל הכבוד). לזכרון יש תפקיד חשוב רק כשהוא מניע בתוכי רצון ומחוייבות לעתיד חיובי. לתקומה אין מה לומר על העתיד. היא אילמת מולו. הקיימות, עם זאת, מקפלת בתוכה חזון לחיים בריאים, בגוף ובנפש, עבור כל היצורים החיים ככל שניתן.

למאמר באתר בידיים

Post By אסף צ'רטקוף (207 Posts)

היה במסע הזה הכל. רגעים של כפירה מעורבבים עם זיקוקים של הארה. נקודת ההתחלה הייתה ידועה אך הסיום (כמו תמיד) אינו ידוע, רק מורגש, מציץ לרגע ואז שוב נעלם, מזכיר שסופים הם רק אשלייה של הדמיון.

In this journey, i had it all. Moments of disbelief, mixed with flares of enlightment. The starting point was known but the ending (as always) was not, only felt, glancing for a moment, and then vanish again, as a remainder that ends are only figments of our imagination.

Website: → אספצ'ה עושה פרמקלצ'ר

Connect